על אמפתיה - פוסט שלישי בטרילוגיה


"כשקורים לאחרים דברים רעים אנחנו הרבה פעמים נוטים לראות בהם את האחראים לסיטואציה, מנגד – כשקורים לנו דברים רעים אנחנו נוטים להאשים נסיבות חיצוניות"

את הקביעה הזו קבע פרופסור ג'אמיל זאקי מאוניברסיטת סטאנפורד. כתבתי עליו ועל חקר האמפתיה המרתק שלו בהרחבה בפוסט הקודם בסדרה. הדוגמא שבה משתמש פרופסור זאקי להמחשת הנושא היא דוגמת חסרי הבית שנחשבת לבעייה קריטית בקליפורניה.

המספרים מדברים על מעל 161,000 חסרי בית במדינה נכון לתחילת 2020 וההערכה היא שמאז משבר הקורונה נוספו למספר העצוב הזה כ-20,000 בני אדם נוספים.


ישנה בציבור תפיסה שאובדן ביתו של אדם נובע ממי שהוא ומהבחירות שהוא עשה בחייו. זוכרים? אנחנו נוטים לראות באחרים את האשמים בסיטואציה כשקורים להם דברים רעים ושופטים אחרת את מציאות חיינו שלנו.

פרופסור זאקי בחר בטכניקה של מציאות מדומה (VR ) כדי לשנות את התפיסה הרווחת הזו ולהדגים איך אפשר בעזרת טכנולוגיה לפתח אמפתיה ולהיכנס לנעליו של האחר.


במעבדת האוניברסיטה נבנה סשן מציאות מדומה של 7 דקות שבו חווים משתתפי המחקר חוויה הדרגתית של איבוד כל מה שיש להם בחייהם הנוחים. הם למשל – צריכים לבחור, בתחילת החוויה, כשהם מפוטרים מהעבודה ומצבם הכלכלי מתערער, את הפרטים שהם ימכרו מהבית שלהם על מנת להחזיק מעמד וכך לעשות בחירות בהמשך כשבכל מקרה הם בסוף מוצאים את עצמם חסרי כל ברחוב.

במשך חודשיים בהם נערך הניסוי, 560 משתתפים בגילאי 15-88 חוו את החוויה לצד קבוצת בקרה שקיבלה חומר קריאה, עובדות ונתונים על הנושא.

תוצאות המחקר היו מובהקות.

הקבוצה שעברה את חווית המציאות המדומה, שגרמה לה לחוות את העולם מנקודת המבט של מי שהפך לחסר בית, פיתחה אמפתיה הרבה יותר גדולה לנושא שנשארה בהם לאורך זמן.

82% מאלו שצפו בסרטון המציאות המדומה, חתמו בשלב מאוחר יותר על עצומה שקוראת למתן דיור הולם לחסרי בית בקליפורניה . לעומתם חתמו על אותה עצומה רק 67% מקבוצת הבקרה שקיבלה את התסריט לקריאה והתבקשה לדמיין מה עובר על חסרי הבית.

אז מה יכול להיות אפילו יותר עוצמתי מחווית VR וכשפעם אפגוש את פרופסור ג'אמיל זאקי אספר לו על זה?

מוטי פינקלר ייסד את עמותת בית משלך שנותנת מעני חירום לחסרי בית בחיפה והוא באמת מלאך של טוב שמסתובב בינינו.


לפני שנתיים, במסגרת קודה, מיזם שהקמתי עם שותפה, פיתחה עבורו קבוצת סטודנטים ממדעי המחשב בבר אילן ומאוניברסיטת חיפה יחד עם מתנדבים מהתעשייה - אפליקציה שתאפשר לדרי הרחוב קבלת מידע על סיוע מסוגים שונים על פי מיקומם הגאוגרפי. (כןכן, יש להם לכולם סמארטפונים כי זה העוגן והקשר שלהם לעולם).

כדי לפתח אפליקציה – אי אפשר להישאר ברמת הרגש והסימפטיה. צריך לעשות מחקר משתמשים, לאפיין במדוייק את הצורך והפתרון, לשאול שאלות, להבין את עולמו של חסר הבית באופן מדוייק כדי לבנות את המענה בצורה נכונה.


* אורטל אליאס, היא יזמת חברתית שכולה לב ונשמה , יחד עם רועי וילנסקי שמוביל את הפרויקט המשמעותי "מישהו לרוץ איתו" של עמותת עלם, הם ביקשו למצוא דרך למפות בתל אביב את חסרי הבית, כדי שאירגוני הסיוע יוכלו להגיע אליהם בצורה יעילה ומדויקת יותר.

צוות של מפתחות מוכשרות במסגרת מסלול תכנית Woman2Woman - עמותת בוגרי 8200 שהובלתי בו את החלק המעשי, פיתח עבורם את אפליקצית - "מישהו בדרך"

*

אני בטוחה שאם א.נשי הטכנולוגיה שהשתתפו בשני הפרויקטים האלה, היו מתבקשים לחתום על העצומה בקליפורניה שמשפרת את חייהם של חסרי הבית, יותר מ 82% היו חותמים עליה.

איך אני יודעת?


כי במשך חודשים ארוכים הם השתמשו בחוזקות המקצועיות שלהם וחוו התפתחות אישית דרך עולם הבעייה של חסרי הבית ולכן האמפתיה שפיתחו לנושא היא ללא ספק חזקה יותר לעומת מי שחוו סרטון מציאות מדומה של 7 דקות ובטח לעומת מי שקורא על הנושא או שומע עליו בתקשורת.

ציוותי הפיתוח לא פגשו במציאות המדומה, הם פגשו את המציאות עצמה. על פי המחקרים של פרופסור זאקי וחוקרי אמפתיה אחרים, הם לא רק פיתחו את האמפתיה לחסרי הבית אלא את שרירהאמפתיה שלהםן באופן כללי

13 צפיות0 תגובות

פוסטים קשורים

הצג הכול